בזמן האחרון קיימת תופעה לפיה בעלי עסקים וחברות פשוט אינם מעוניינים בהעסקת מועמד מעל גיל חמישים. גישה זו נובעת מדעות קדומות ותפיסות שגויות. בתרבות שלנו אף אחד לא נשאר בתפקיד במשך כל הקריירה שלו.
אם בעל עסק משיג עובדים שנשארים בתפקידם במשך שלוש עד חמש שנים, הוא מופתע. דור המילניום מעודד אף החלפת תפקיד אחת לשלוש שנים או משהו כזה על מנת לבנות את סט הכישורים שלהם. מומחי תעסוקה אומרים כי הישארות במקום עבודה אחד יותר מידי זמן הוא בבחינת התאבדות קריירה.
ניתן לטעון כי עובד צעיר עולה פחות. במקרים מסוימים זה יכול להיות נכון. אם מניחים בצד את היתרונות הבריאותיים, עובדים פחות מיומנים בהחלט ניצבים בקצה התחתון של סולם השכר, ואילו עובדים מיומנים ניצבים גבוה יותר. יחד עם זאת, אם מעסיק יודע מראש מהו טווח השכר שלו, והוא משלם באופן שווה לעובדים מבוגרים או צעירים, והמועמד המבוגר הפוטנציאלי מעוניין, עדיף לשכור אותו.
קיימים שני סוגי עובדים מבוגרים. אנשים שעובדים כי הם נהנים מעבודתם, ואנשים שעובדים כי הם מוכרחים. אין זה אומר ששני סוגי העובדים יכולים להציג את שתי התכונות, אך אנשים בעלי תכניות חיסכון ופרישה, נוטים לעבוד עד גיל 65 ולא מעבר לכך. ויש כאלו, שמסיבות רבות, לא מחזיקים בתכניות חיסכון ופרישה, ועליהם להמשיך לעבוד על מנת לשרוד. שני סוגי עובדים אלו יכולים להיות נהדרים. שניהם יכולים להיות עובדים נאמנים.
בנוסף, מומלץ לבעלי עסקים לחשוב על הפדיון אותו יכול אדם מבוגר להביא לעסק. במקום לחשוב על "סביבת עבודה צעירה", עדיף לדאוג להתאמת העובדים. אין שם דבר רע בקצת גיוון, ומנהלים רבים מחזיקים עובדים מבוגרים לצד עובדים צעירים במקומות העבודה שלהם.
באופן אידיאלי, כולנו רוצים לפרוש. למרבה הצער, לא כולם יכולים. לכן יש להיפטר מהתפיסות המוטעות לגבי עובדים מבוגרים ולתת להם סיכוי. אחרי הכל, גם המעסיקים של היום הולכים להיות מבוגרים יום אחר.
